MoBo

איך זה מרגיש, לפתוח סטודיו בתקופה כזאת?

עבודת אדמה מתרחשת כל הזמן. ההתרגשות לדבר על איך ואיפה, לטעום, אין זמן טוב יותר מעכשיו. כל יין שנמזג אצלנו הוא יצרן שנסעתי במיוחד אליו, לשהות איתו בתוך היצירה והתשוקה שלו, החיים שלו בעצם, בכרמים ובאופן הגידול שלהם. המוצר מפסיק להיות מוצר והחקלאי מקבל במה. יש משהו בדמות החקלאית שנדמית תמיד נחבאת אל הכלים, אבל טיפוסים שמסוגלים להתעסק באוכל או בשתייה עם הידיים שלהם, חיים את אותה התשוקה כמו בעלי מסעדה או בר, כמו מלצרים ותיקים, כמו טבחים. אין שם הפרדה ואני קולטת את זה עם הזמן. אני גם מגיעה ממשפחה של חקלאים ולגעת בחומר הגלם, או לחוש אותו עם שאר החושים, זה המקור מבחינתי, וטוב שיש לו פרונט

בכלל במבט שלך על יין ניכר שאין הפרדה. אין שום סכר בין אדום ו-ורוד, כתום ולבן, הם כאילו כולם ביחד. זה מרגיש חדש

כשאני שואלת מישהו איזה יין הוא רוצה אני קצת שואלת איזו סוכריה מתחשק לו, זה משחק, זה כיף. אני מסתכלת על יין כעל מילוי חשקים – לפעמים חשק ללבן, להרבה פרי או לחומצה מפוצצת, אולי דווקא אדום עם מלא טאנינים. זה תיאבון לכל דבר. החיבור המקורי שלי ליין טבעי הוא ללא ההגדרות המוכרות ואפשר ככה לנוע כל הזמן בין המגדרים

אולי בכלל כל ההסתכלות היא גם כי יין טבעי לא עבר מספיק ידיים בשביל להיות צמוד לאיזושהי הגדרה. לא חברה יצרה אותו, אלא חקלאים

כן. אני מייצגת יצרנים, לא חברות. אותו החקלאי יצר יין עם המשפחה שלו והוא נורא אוהב את היין שלו, אבל גם יינות אחרים, של משפחות אחרות. יש מעין תחושה של אין אגו עם האנשים האלה וזה מוסיף המון משחק. כשאין אגו יש הרבה יותר לאן ללכת וכיף להעביר את זה הלאה. מצד אחד אני מעבירה את החקלאות והעשייה ומצד שני גם אהבה טהורה ליין, לענבים, לחברות בין היצרנים 

אצלנו בארץ עדיין מדובר בנישה די קטנה, יין טבעי. את אומרת שאם יהיה מספיק מעניין, אז עוד ועוד אנשים יצטרפו והנישה תגדל

יש אצלנו בסטודיו שקט שמאפשר איזו אין רצינות והמון נדיבות ושלווה. אנשים מגיעים לכאן והם לא מגיעים כדי להבין ביין, אבל הם מצליחים כאן, כי מאפשר פה ומעורר. אם אני יודעת מה טעים לי, אז אני כבר מבינה הרבה. זו עבודה של חשק וזו גם בכלל לא עבודה

כן, כרגע המגמה כולה ברמת הפרקטיקה היומיומית היא למצוא דרך חיובית לשלב בין חיים סופר טכנולוגיים לבין היצרים והאינסטינקטים שלנו. אנחנו מבינים שאין שום צורך או היגיון בלאבד אותם ונמשכים קצת יותר מפעם לעתיק, יחד ובהתאם לחדש. רוב הפורטפוליו שלכם נמזג כאן בכוסות ובמחירים הגיוניים, מה שעוזר לחדד את העובדה שלא מדובר בטרנד

אני חושבת שבשחייה שלי בתוך העולם של מה זה מובו ולאן זה הולך, אני מבינה לאחרונה שלא מעניין אותי המיצוב של יין טבעי כסופר קול ויקר. יין טבעי צריך להיות בסופרמרקטים. בכל מקום

החקלאים צריכים להיות שותפים, לא? במידה והתפוקה שלהם חייבת לעלות. זה לא משנה להם?

יש היום כבר יקבים גדולים שמייצרים יינות טבעיים. אם יצרן יסכים להתמסר אל עבודת כפיים בכרם ואל מיכון טכנולוגי ביקב הוא יהיה מסוגל לייצר יין בכמויות גדולות יותר. זאת אומרת מצד אחד בציר ידני ודאגה אינטימית לכרם שלו, מהצד השני התמסרות אל פלאי הטכנולוגיה של מיכון תעשייתי לייצור יין, תוך שמירה כמובן על עקרונות ייצור יין במינימום התערבות. הביקוש הגדל ליינות טבעיים מקדם אותנו לשם

והתחממות האקלים לא מפחידה אותם?

אלה החיים שלהם כבר דורות שלמים, דרך המחזוריות של הגפן. הם לא מכירים שום דבר אחר. אז כן, נלחצים, כי פתאום חם באוסטריה וקשה להתמודד, אבל הגפן הוא סתגלן וכך גם המגדלים שלו – מעניין לראות יינן מתמודד עם אתגרים כמו התחממות אקלים בעזרת זמני בציר אחרים, איזון מחדש של חומצה וסוכר, בציר מוקדם מספיק ולא מאוחר מדי. איך שולטים בצבע מבלי לחמצן את היין. אני מרגישה שאנחנו עובדים עם גאונים של ידע שיש בו גם אינטואיציה. הם דואגים לאדמה שלהם, ויש כאלה שמצליחים גם לגדול בתוך זה, ולהכין אפילו עוד. אגב, לא רק במגמות גדולות כמו התחממות יש עניין. בכל התהליך כולו יש סימביוזה, המון אמונה ורגש – בתקופה של פריחה יש עבודה קשה, בתקופה שמתחיל פרי יש לחץ נפשי, החקלאי עדיין לא יודע איך הפרי יצא, אם יהיה אחיד בגודל, עד כמה יצטרך לדלל את הפרי. LA MÉMOIRE DU GESTE – “זיכרון התנועה”, למשל, כל כולו מוקדש לתנועה של הגיזום של הסריגים. תנועה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, שהיא כבר מדיטטיבית ממש. היין הזה מגיע מבוז׳ולה, שזה מקום מדהים ללמוד בו על יין, על אדמה, על יצרנות ועל התשוקה לדבר

מה זה טעים, כשזה טבעי? לתאנים למשל יש כזה מנעד, שגם אם לפעמים את נופלת על אחת פחות טעימה, יש בך משהו שמכבד את זה, שמושך את תשומת לבך

זה בדיוק ההבדל בין לחיות קרוב לטבע ובין לחיות בתוך העיר. בעיר אנחנו חייבים שכל דבר שיגישו לנו יקרה בשלמותו, שכל תאנה שנקבל תתחשב רק בפלטה שקבענו לה, של מתיקות, צורה וצבע. אבל אם יש לך בבית עץ תאנים, את תאכלי המון תאנים והן כולן יהיו מהעץ שלך. זה אחרת. אנחנו עובדים קשה על לייבא יינות טבעיים שלאו דווקא מאתגרים את החך באופן קיצוני מדי, יש בי אהבה גדולה לקלאסיקה, ולייבוא של יינות טבעיים שהם ממש לא במשבצת הפאנק והפרוע. זה הדם שלי, זה מה שאני אוהבת בחיבור הזה, ליצרנים שהעץ תאנה הזה הוא הגפן שלהם

ומה עם החוקים הקלאסיים?

למלאכה של יין טבעי יש חוקים שאני מעריכה מאד. אני מאמינה שמתוך הערכה לבסיס אפשר לייצר שינויים שנשענים לא רק על מרד. יש חשיבות למדע, לתהליכים כימיים, ללמוד אותם היטב. טכנולוגיה, שמרים, טמפרטורות, להבין את ההבדלים ביניהם. חוקים מאפשרים חופש. יין טבעי חייב להיות מדויק כדי להיות איכותי באמת. ויש לו טעם קצת אחר, של סיפור אישי. עולם לא חדש ולא ישן, אלא עולם אחר. באפס ציניות. במובו אנחנו מקדמים תרבות יין טבעי שיש בה עניין וטעם ורומנטיקה, שנותנת הצצה לחיי חקלאות